23/10/2018

 













פרק תשיעי - חיוך ארומתי
:שם המאמר
מאת: דנה מורן

הבדלי השעות בין ארה"ב לארץ הקודש נתנו בי את אותותיהם. מכיוון שנרדמתי רק בשלוש לפנות בוקר, לא הצלחתי להרים את עצמי לריצה שעתיים אחרי כן. בלית ברירה פניתי לאלטרנטיבה הממוזגת...

מסתבר שחגורת הגומי הממונעת הזו מאוד אטרקטיבית ולכן משך הזמן שה'הנהלה' מרשה להימצא עליה מדוד. זה לא הדבר היחיד שמדוד שם. על המכשיר, לוח הבקרה יודע לתת, בבת אחת, את כל הנתונים בזמן אמת: זמן מתחילת האימון, קצב ריצה, מרחק, מהירות., קלוריות ששרפתי.. אחרי שחרגתי מהמוסכמות ביני ובין מ.י. כשהקפתי את הפארק בניו יורק, הרי שריצה מדודה לפרטים היא קנס הולם למעשיי.

מרגע לרגע אני נהנית מהיכולות הטכניות של המתקן שאני מתפעלת... אפילו את הדופק הוא מודד. בלי הרצועה שחוסמת נשימה סביב החזה... דרך אלקטרודות מכפות הידיים. מכיוון שדופק הוא לא פקטור בריצות כרגע מבחינתי, בפארק אני רצה בלי הקולר. מה שאומר שני דברים לגבי ביחס לריצות בטבע. האחד, שאני אנוכית חסרת לב (לוגיקה פשוטה - אין לי דופק) והשני, שאני לא שורפת ולו קלוריה אחת. לפחות לפי השעון שברשותי. מחדל נשי ממדרגה ראשונה. תא הטייס הנוכחי, יודע לחשב את הקלוריות בכל מקרה, החל מהצעד הראשון. יתרון בולט.

כנראה שלנצח, וללא שום קשר לעובי ההתחלתי, רב הנשים ירצו שיחמיאו להן שהן רזו, ושהן נראות נהדר ושלא צריך ללבוש שחור כדי להראות שדופה... ושיום אחד היא תוכל להכנס לאותו ג'ינס שמחכה בארון כבר שנתיים. לכן ספירת הקלוריות היא עניין שבשגרה. אולי בשל הסיבה הזו החדר עם המסילה מרושת במראות... שניראה את הקלוריות בורחות מאיתנו יחד עם הזיעה... (ואני מתנצלת בפני כל אלו שאותן זה ממש לא מעסיק...).

התחלתי לרוץ ולמרות הפלא הטכנולוגי קשה עלי הנוף המונוטוני. הקילומטרים עוברים ורק המוזיקה באוזן מתחלפת. כמה אפשר לספור שניות ולראות שאני מתמידה בקצב הרצוי? איפה האנשים של ה'אוטוזבל' שמנופפים לי לשלום בבוקר? אפילו הריחות האופייניים שלהם הפכו חלק אינטגראלי מהאימון. בינתיים את הריח אני מספקת בזכות הקרמים המדיפים שמרחתי על הרגליים כדי להקל על הכאבים. השכן לאימון מעיף בי מדי פעם מבט מזיע עם חיוך מאולץ. אין לי ספק שאדי ה'בן-גיי' הגיעו אליו. בעבר ריחמתי יותר על אלו שנאלצו ליהנות מהשילוב הקטלני של כלור וספינינג... אבל גם במקרה הזה אני לא משוכנעת שהארומה שהפקתי ממש הנעימה את זמנו. כנראה שזה חלק מהסיכונים שאנשים לוקחים כשהם מתאמנים בחדר סגור. אחרת למה החיוך המלאכותי?

Time is up! הבאים בתור מראים לנו את מחוגי השעון ומסמנים שתורם הגיע. השכן ואני יורדים כל אחד מהמסילה שלו לעשות את הצעדים הראשונים על קרקע יציבה. זה השלב שבו, מי שאינו מתורגל, נתקף במחלת ים ומאבד את השיווי לכמה שניות... כמעט וצנחתי ישר על השכן... האקט הדרמתי מחק לו מיד את החיוך. אני כל כך מבינה אותו.

אין לי ספק שהחוויה היתה משעשעת... אבל אין כמו הלחות של הדשא וניחוחות הירקון. מתי החורף מגיע?


דנה קמה דנה רצה
ראשי
שיקום פציעות ספורט
מרתון רומא - עמוד הבית










ראשי
קניות בשוונג-שופ
דף הבית
לוח ארועים
תוצאות תחרויות
תמונות
פורום שוונג תפוז
מסלולי טיולים
סרטי וידאו
חדשות תאבא
קבוצות ואגודות
Tour De France
קישורים
מרכז הרשמה לתחרויות
הרשמה לארועים
רשימות משתתפים
מהירות האור
ממשיך לרוץ
לרוץ איתי
מהדורת הקיץ
בדרך למרתון
כתובים
מהירות האור
דנה קמה דנה רצה
הרץ המצלם
תוכניות אימון
מאמרים מקצועיים
כתבות
מדור צרכנות
סיפור אישי
פציעות ספורט
דניאל קרן
לרוץ עם דניאל
מסעות דניאל
הולכים בשוונג
מדור הליכה חדש
שירות לגולש
לוחות קניה ומכירה
 ספרים עם
הזמנת תמונות
מחשבונים
צור קשר
איסתא ספורט
ישרוטל פונדק רמון
שתפו עמוד זה
אתרי האיגודים
איגוד הטריאתלון
איגוד האופניים
איגוד הניווט
איגוד האתלטיקה
איגוד השחייה
עצמה




שוונג שופ

כל שעוני הדופק במחירים הטובים ביותר

Fuel Belt 2005
חגורות ריצה באספקה מיידית

חזיות ספורט

MULLER
מוצרים ייחודיים
לפציעות ספורט


חפש בשוונג
   
shvoong
google

Google