16/12/2018

 













מרתון רומא – קו סיום
:שם המאמר
מאת: דנה מורן

זה היה ללא ספק אחד הימים המאושרים בחיי!

אבל, אם אפשר... זה מתחיל כמה ימים קודם.
רומא זו אחת הערים הכי מרשימות על הגלובוס, לפחות בעיני. כל כך יפה שאי אפשר להישאר אדישים אליה. גם אנחנו לא. מהרגע שהגענו למלון, שמנו את הדברים והתחלנו לשוטט ברחובות. למזלי כבר הייתי בשלב שמותר לי לאכול פחמימות... סליחה, שאני חייבת לאכול המון פחמימות... ואין כמו פסטה טריה ופוקצ'ות תוצרת בית כדי לספק את ההכרח הזה. (עכשיו, אגב, כשהכול מאחורי, כדאי שאגמל מההרגל הזה כדי שלא אחזור לארץ עם Overweight). ושותפים לכל הרומנטיקה והאווירה היו גם הפרפרים בבטן שהבאתי איתי עוד מהארץ. ככל שהלכנו יותר ויותר על האבנים האלו חששתי לברכיים שהולכות להרגיש אותן בתרגום לזעזועים. ומה עם הרגישות בשוק? ועד לקו זינוק עוד לא הייתי בטוחה אם אני בכושר מספק כדי לעמוד במשימה. והרי אני לא מהמוותרים, אז איך אגיע לקו סיום אם יגמרו לי הכוחות והיכולת (ותישאר רק המוטיבציה... סיטואציה שאני לא רוצה להגיע אליה אף פעם!)... בקיצור, שיטוטים, קניות, פסטה וחששות.

ובסוף היום הגדול הגיע.
לחוצה, באופן טבעי, התנהלתי במהירות כדי לפגוש את האריה באזור הכינוס. חלק מהפמליה שליוותה אותי הגיעה גם כדי לספוג את האווירה המחשמלת. בכל זאת מעל 15,000 איש עם כוונות טובות וחולצות צבעוניות מתארגנים לתיור בעיר. הרבה מוסיקה, הרבה אנשים וכולם עם פנים שחצי מחייכות חצי מתוחות... אבל עם ברק שכזה בעיניים. אבא שלי כבר מזמן הבין שאני לא הפסיכית היחידה. אלא שעכשיו, אחרי שהוא ראה עוד כמה אלפי אנשים כמוני, הוא קצת הצליח להבין את הסיבות לכך.
זהו. עוד קצת שתייה, חיבוקים, כניסה לאזור הזינוק, סופרים אחורה באיטלקית... ויוצאים לדרך!

אני לא זוכרת הרבה מהדרך עצמה... מי שמכיר אותי יודע שכשאני רצה, אלא אם כן זה עם חברים, אני מתכנסת מתחת לכובע האדום, שוקעת במוסיקה ובמחשבות של עצמי... מדי פעם מרימה את הראש לוודא שאני על המסלול... ומרחפת...
ופתאום אני שומעת כמה אנשים צורחים את השם שלי בקולי קולות – חייל אמיץ והמשפחה, שהתחפשו לבילבי ג'ינג'יות עם חולצות שמאייתות את השם שלי, התלהבו ועודדו עם פונפונים צבעוניים. איך הולכת הקלישאה של כוס מים באמצע המדבר? זה ככה. אויר לנשימה! מודה. אפילו היו כמה דמעות של שמחה. ההפתעה המדהימה הזו חיכתה לי ארבע פעמים על המסלול... ובעיקר לקראת הסוף כשכבר הכוחות לא ממש בשיאם. הם היו נפלאים. את שאר האנרגיות סיפקה העיר. הוותיקן, הפיאצות המדהימות ואפילו הם העמידו כמה Cheerleaders שליוו את תזמורת המשטרה...
בקיצור חגיגה.



ואיפה אני בכל זה? שקועה בשלי.
ההתחלה הייתה טובה והרגשתי חזקה. כמו שמ.י. ביקש, שתיתי בכל פעם שהיתה תחנה. ולו רק לכמה שלוקים. את הג'ל הראשון לא הייתי צריכה לפני הקילומטר ה 15... כך שלאורך הדרך הסתפקתי בשלושה בלבד. כשעברתי את קו החצי עשיתי הערכת מצב – הסינוסיטיס נשאר בארץ, מהברכיים לא שמעתי כלום מהבוקר וגם הרגישות בשוק לא הייתה בסביבה. היחידות שלא היו מבסוטיות מהמצב אלו הן כפות הרגליים. הנעליים שלי לא חדשות (בלשון המעטה), והשילוב של העובדה הזו עם האבנים לא היה מאוד מפרגן לחלק של הרגל שבא במגע עם הקרקע. זה מה יש. מצבי מצוין ואני ממשיכה. בפעם הבאה שהרמתי את הראש היה בקילו ה 28. קצת חלשה, קצת עייפה ועד שהספקתי לחשוב על זה כבר הייתי בקילו ה 30. מבחינת מ.י. זה כרטיס הכניסה שלי למרתון. אם באימונים אני עוברת את הריצה הזו בהצלחה, אני מסוגלת לסיים את הכול. כשעברתי את השער הזה, התעודדתי מחדש והיה לי ברור שזה מה שיקרה. עוד נקודה חשובה היתה בקילומטר ה 36. אם אני מגיעה עד שם בריצה, מ.י. השביע אותי שאני ממשיכה עד הסוף. חבורת המעודדים הפרטיים כנראה הריחו את המצב ונעמדו שם כדי למנוע ממני מלהגיע לקיר. והוא באמת לא היה שם. את השאר אני לא זוכרת. המעודדים הופיעו, העיר הייתה מקסימה... ופתאום - Le ultimo Km וקו סיום! התרגשות עצומה ו-3:49:26 שעות!



אני יושבת במלון ועושה לי סיכומים קטנים.
זו הייתה תקופה נהדרת.
אני אוהבת את כל מה שבא לפני המרוץ הזה. כל ההכנות וההתרגשויות והחיים שמסתובבים בעיקר על הציר הזה, וכל האנשים שבשמחה משתתפים איתי בשיגעונות האלו. וכמובן את האירוע עצמו. אלא שהפעם זה קצת אחרת כי בחרתי לשתף את מי שרצה לשמוע בכל מה שעבר עלי בין קו סיום לקו זינוק.
(עכשיו מגיע הקטע של התודות...)

השותפים הראשונים, ואולי הכי חשובים, בסיפור הזה היו כל האנשים שמדי שבוע, או בתדירות אחרת, הקשיבו למה שכתבתי. תודה שבחרתם לקרוא, להגיב, לשתף בסיפורים שלכם, לשלוח ברכות הצלחה, וגם לכעוס ולהתעצבן עלי.
תודות למ.י. – יאיר קרני, שמלווה אותי כבר כמה שנים. יועץ הסתרים שיודע בדיוק למה אני מסוגלת ומאמין ביכולות שלי...לפעמים אפילו יותר משאני מאמינה בעצמי. האיש שיושב לי על הקילומטרז' ועל הקלוריות.
מילה טובה לנייקי שעזרו לי עם הביגוד; פולאר, שבלי השעון המדהים שלהם הייתי מאבדת את הכיוון; וMuller ששמרו לי על השוק.
ואיך לא? כל החברים:
ח.ט. – יעל זלצר שהפעם הייתה בעיקר הדמות הרוחנית מאחורי הקלעים... שבשקט עשתה בגבורה את מרתון טבריה. בפעם הבאה נתאמן ביחד.
המו"ל, הרו"ח והאריה - עומר ברק שבזכותו הטור קיים, אבידן שיותר מכל השקיע בי את הריצה הכי ארוכה באימונים (רק 29!), ואריק שוורץ שעבורו זו היתה הפעם הראשונה במרתון – כל הכבוד! איש הפזיו – ערן מנגל ממדיקס. האיש שחיבר בין המוטיבציה שלי וחוסר היכולת של הבירכיים. בלי החבישות, העידודים והטיפולים שלו, לא הייתי מגיעה לשום מקום.

ואחרון ברשימה הזו, אבל ראשון בכל רשימה אחרת – חייל אמיץ – תומר, שהחלטנו לקנח את היום המקסים הזה בבית הכנסת הגדול עם רבי וטבעות...

זהו, צ'או ונתראה על המסלולים...



תגובות לטור של דנה ניתן לשלוח בשמחה ל:
דנה מורן
או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר


דנה קמה דנה רצה
ראשי
שיקום פציעות ספורט
מרתון רומא - עמוד הבית










ראשי
קניות בשוונג-שופ
דף הבית
לוח ארועים
תוצאות תחרויות
תמונות
פורום שוונג תפוז
מסלולי טיולים
סרטי וידאו
חדשות תאבא
קבוצות ואגודות
Tour De France
קישורים
מרכז הרשמה לתחרויות
הרשמה לארועים
רשימות משתתפים
מהירות האור
ממשיך לרוץ
לרוץ איתי
מהדורת הקיץ
בדרך למרתון
כתובים
מהירות האור
דנה קמה דנה רצה
הרץ המצלם
תוכניות אימון
מאמרים מקצועיים
כתבות
מדור צרכנות
סיפור אישי
פציעות ספורט
דניאל קרן
לרוץ עם דניאל
מסעות דניאל
הולכים בשוונג
מדור הליכה חדש
שירות לגולש
לוחות קניה ומכירה
 ספרים עם
הזמנת תמונות
מחשבונים
צור קשר
איסתא ספורט
ישרוטל פונדק רמון
שתפו עמוד זה
אתרי האיגודים
איגוד הטריאתלון
איגוד האופניים
איגוד הניווט
איגוד האתלטיקה
איגוד השחייה
עצמה




שוונג שופ

Ultrabreathe
מכשיר לאימון שרירי נשימה
מדבקת-קעקוע דגל ישראל
SweatGutr - רצועת זיעה לראש
מפות סימון שבילים לכל אזורי הארץ, מנוילנות ולא מנוילנות


חפש בשוונג
   
shvoong
google

Google