23/10/2018

 













פרק חמש עשרה - אילת – פוסט מורטום
:שם המאמר
מאת: דנה מורן

זו לא הפעם הראשונה שבה אני צופה בתחרות מהצד. אבל זו הפעם הראשונה שמאוד היה לי קשה לבצע את המשימה הזו.

חייל אמיץ ואני הגענו לאילת בצהרי יום חמישי היישר לתוך ההמולה בשדות הדוכנים הביגוד והנעליים. אווירת הפסטיבל היתה אמיתית כמצופה וכממומש בכל שנה. המון צבעוניות המון פרצופים מחייכים, אי אלו מבצעי קידום מכירות שמוסיפים לססגוניות של הארוע ובעיקר, המון חברים ואנשים שאני אוהבת וזו (כמעט) ההזדמנות היחידה לפגוש אותם.
(ותודה לכל האנשים שידעו להגיד מילים מחממות על הטור השבועי...)
מבעד לכל מעטה השמחה ניתן היה לראות כמה וכמה קמטים של מתח על הפרצופים. מחר זו תחרות גדולה. לרב האנשים זו תחרות מטרה שאליה התאמנו חלק ניכר מהעונה. הבנתי את המבטים וחלק מהחיוכים החצי – עצבניים – לא סבלניים. ההרגשה היתה קצת מוזרה. להיות באילת בזמן הטריאתלון ולא להרגיש את הדריכות הזו של לפני... ובמקום זה להסתובב שלווה עם שקיות. אני יודעת שחלק מהספורטאים לא ממש מבינים על מה ולמה המתח. הם באו להנות ודי. אלא שבשנים קודמות חלק מהאג'נדה שלי הורכב בין היתר מהשגים שרציתי להגשים. 'להנות' לא היה מספיק. לכן שום מילה שנרדפת למילה 'רוגע' לא היתה בהשיג ידי ביום חמישי שלפני התחרות. ועכשיו... ההתחושה היתה משונה.


חייל אמיץ מזניק את כל המקצים


יום שישי הגדול. חייל אמיץ לחץ על הזמבורה והמוני טריאתלתי ישראל אצו אל המים. אני בשלב הזה התמקמתי באמצע המדבר, מספר מטרים צפונית לבאר – אורה לקבל את ההקלה בפניהם של ה'אולימפים' כשהם מסובבים לרוח את הגב. כייף אמיתי. נקודה אסטרטגית מדהימה בנופה המדברי והאנושי. איזה רייטינג. מאות אנשים רכבו עד אלי כדי שאוכל לעודד אותם לפני שהם דוהרים חזרה למלון...

והנה הנפילה הגדולה ב mood...
נפתח מסלול האופניים וחזרתי לאיזור הכינוס. רב האנשים כבר סיימו את התחרות. מזיעים ומאושרים התחילו להוציא את האופניים והציוד. אי אפשר היה להתעלם מהדי האדרנלין שגדשו את האזור... ואני לא איתם.
כל השיחות נסבו סביב התוצאות של התחרות... ואני לא שם. ומי עקף את מי... ומי הצליח ברגע האחרון להשתחל לפני מתחרה שלו בתוך המשפך... ואני לא שם. שמתי לב שכל מפגש שכזה מיישר לי את זוית החיוך בעוד קצת... זה כמו להיות מפוקחת בתוך חבורת שיכורים. כולם שמחים ומאושרים ואני לא יכולה להיות שותפה להרגשה. יותר גרוע מזה. אני יודעת בדיוק איך הם מרגישים ועדיין לא יכולה לחלוק את זה.

באותו היום אחרה"צ הכרחתי את עצמי לרוץ לכוון טאבה. קצת להכניס ממריצים טבעיים לגוף למשך שעה ויותר. קצת פחות ממה שהיה לוקח לי לעשות ספרינט... אלא שזה לא נתן את העבודה. בעיקר נאבקתי עם הרוחות ועם עצמי. אימון לא משתווה לתחרות אפילו שמדובר באותו משך הזמן. לאימון אין את הדריכות, הביצוע וההקלה שעושים את ההבדל הדק. זו פשוט הייתה עוד ריצה ארוכה (עם נוף מדהים. חייבת להודות...).

במהלך הנסיעה הביתה דיברנו לא מעט על התחושה. ברור היה שדבר אחד טוב יצא מהדיכוי הספורטיבי הזה. האירוע באילת נתן דירבון חזק מאוד להמשיך ולדחוף כדי להיות שם אחרת בשנה הבאה. אינשאללה.


להיות שם אחרת בשנה הבאה

דנה קמה דנה רצה
ראשי
שיקום פציעות ספורט
מרתון רומא - עמוד הבית










ראשי
קניות בשוונג-שופ
דף הבית
לוח ארועים
תוצאות תחרויות
תמונות
פורום שוונג תפוז
מסלולי טיולים
סרטי וידאו
חדשות תאבא
קבוצות ואגודות
Tour De France
קישורים
מרכז הרשמה לתחרויות
הרשמה לארועים
רשימות משתתפים
מהירות האור
ממשיך לרוץ
לרוץ איתי
מהדורת הקיץ
בדרך למרתון
כתובים
מהירות האור
דנה קמה דנה רצה
הרץ המצלם
תוכניות אימון
מאמרים מקצועיים
כתבות
מדור צרכנות
סיפור אישי
פציעות ספורט
דניאל קרן
לרוץ עם דניאל
מסעות דניאל
הולכים בשוונג
מדור הליכה חדש
שירות לגולש
לוחות קניה ומכירה
 ספרים עם
הזמנת תמונות
מחשבונים
צור קשר
איסתא ספורט
ישרוטל פונדק רמון
שתפו עמוד זה
אתרי האיגודים
איגוד הטריאתלון
איגוד האופניים
איגוד הניווט
איגוד האתלטיקה
איגוד השחייה
עצמה




שוונג שופ

Ultrabreathe
מכשיר לאימון שרירי נשימה
מדבקת-קעקוע דגל ישראל
SweatGutr - רצועת זיעה לראש
מפות סימון שבילים לכל אזורי הארץ, מנוילנות ולא מנוילנות


חפש בשוונג
   
shvoong
google

Google